עשינו תינוק

רולאן בארת בחיבורו "המסר הצילומי" טען שהצילום (העיתונאי) אינו תוצר בלבד, או מבנה מבודד, אלא אובייקט בעל אוטונומיה מבנית, שיש להתייחס אליה בבואנו לנתח צילום. מבנה זה מורכב מהאספקט המילולי של המסר הצילומי בהתבסס על הפרשנות הנלווית אליו בדרך כלל, והאספקט הצורני, כלומר, האלמנטים החזותיים הקיימים בצילום עצמו.

בארת, כמו תיאורטיקנים נוספים שעסקו בתרבות החזותית דוגמת מיטשל וברג'ר, הבחין למעשה שכל דימוי ניתן לפרשנות תוך התבוננות בכוונת יוצריו מחד, האופן בו הוא נקרא ע"י צרכניו מאידך, והקשר בין השניים. או במילים אחרות, ישנן דרכים רבות לפרש דימויים חזותיים, וחלק מהפרשנויות הללו הן למעשה מיתוסים, שלעיתים מסתירים את האפשרות לפרשנות מיידית, נוקבת יותר.

צילום מסך

נפתח אפוא בתיאור מילולי של צילום מסך מתוך אתר שיתוף התמונות הפופולארי "פליקר", המאפשר למשתמשיו הרשומים להעלות אליו צילומים בפורמט דיגיטלי ולקבל עליהם תגובות משאר המשתמשים. העמוד הזה הוא מתוך איזור הבלוג של האתר, שהתוכן בו נבחר ומוצג ע"י עורכי האתר ומפנה אל צילומים מסוימים בליווי כיתוב המתייחס לתוכנם. כאן, הכותרת שניתנה לצילום הנבחר היא "עשינו תינוק" ומתחתיה הפסקה הבאה, "ובכן, לא ממש, אבל אולי קצת. Mayartichoke  ו Yules הכירו דרך "פליקר", התאהבו, וב-2 לאוקטובר צרפו את בייבי יולי למשפחתם. מזל טוב!"

בתצלום עצמו ניתן לראות אישה צעירה, בחיקה תינוק בן יומו, עטוף בשמיכה צמרירית בצבע תכלת. על שמיכת התינוק ניתן להבחין באותיות (מהופכות). כפי הנראה שם בית החולים, המופיע באופן שונה גם על החלוק שלובשת האם, המקושט בדוגמה המורכבת מהכפלה ורדרדה של לוגו "בית חולים ליס", דוגמא זו חוזרת על עצמה גם על חולצת התינוק, בתוספת של עיטורי בלונים ועננים. ידו של התינוק מכוסה בשרוול חולצתו המקופל וידי האם מוסתרות, יתכן שמתחת לשמיכה. נראה לפי זווית הצילום שהמצלמה ממוקמת מעל למיטת בית החולים, שכן, אפשר לראות את רצפות החדר וגם את קצהו של וילון כחלחל המהווה מן הסתם הפרדה בין מיטת האם המצולמת לבין מיטת שכנתה. עיניו של התינוק הוורדרד עצומות, אולם עיניה של האישה מביטות הישר אל המצלמה, מבעד לעדשות משקפיה השמוטות מעט על אפה. האישה מחייכת קמעה.

עוד בחלקו השמאלי העליון של העמוד נבחין בלוגו האתר ,"פליקר" עם התוספת "בלוג", ומתחתיהם משפט הקובע כי "זהו הבלוג הנלווה לאתר פליקר, כמעט בטוח תוכנת ניהול ושיתוף התמונות הטובה בעולם". בהמשך כפתור הרשמה לקוראRSS  ורכיב חיפוש, ומתחתיהם לינקים ל"אירועים קהילתיים" ולארכיון, המסודרים לפי תאריכים.

המסר הצילומי

אם נתבונן במכלול שלפנינו במונחים בארתיאנים, ישנו כאן מקור מנפיק, הלוא הוא מערכת אתר האינטרנט, שלהבדיל ממערכת העיתון המודפס, מורכבת גם ממשתמשי האתר, שאותם יגדיר בארת כתווך הקולט. ערוץ המסירה במקרה זה הוא האתר עצמו, "פליקר", שעלה לרשת האינטרנט בשנת 2004 ע"י חברת לודיקורפ הקנדית, ונרכש בשנת 2005 ע"י חברת yahoo!. (בשנת 2009 דווח שהאתר מכיל מעל ל-4 ביליון דימויים)

ומהו אותו ערוץ מסירה? לפי בארת מדובר ב"קומפלקס של מסרים מתחרים, שהתצלום הוא מרכזם, ואילו סביבתו מורכבת מן הטקסט, הכותרת, הכתובית והעימוד. וכמו כן, באופן יותר מופשט אך לא פחות "מייצר משמעות", השם עצמו של העיתון". לאתר פליקר מועלים מידי יום אלפי דימויים חדשים, תצלומים בעיקר, המרצדים לנגד עיננו, כפי ששם האתר מרמז, ומתחרים על תשומת ליבנו. מי שאינו משתמש רשום באתר מוזמן לבחור להתבונן במבחר התמונות שהועלו בדקה האחרונה, ללא עריכה או מיון כלשהו, או לחלופין לבחור דימוי ע"פ מילות חיפוש, המוגדרות גם כתגיות.

אם נקליק על הלינק המופיע מתחת לתמונה "עשינו תינוק", או לצורך העניין על התמונה עצמה, נגיע לאותה תמונה כפי שהיא מופיעה בעמוד המשתמש של .Mayartichoke נראה שכותרת התמונה במקור היא: "פליקרינג עם יולי", והיא חלק מסט תמונות הנקראת – יולי, ומסדרה נוספת הנקראת "קרוב יותר" (Closer) והתגיות שלה הן: "אני", "יולי", ו"תינוק/ת" (baby).

למעשה כאן אנחנו מתחילים להתוודע לגורם מנפיק הנוסף על עורכי האתר, והוא המשתמש בו. במקרה זה – משתמשת - "אני", כפי שהתג מדווח לנו. אני, או כפי שבחרתי לכנות את עצמי Mayartichoke, העליתי את התמונה לאתר פליקר. יתרה מכך, אני גם צילמתי את התמונה, (בידי השמאלית שאינה מופיעה בתצלום). בעשותי זאת, גם לקחתי בחשבון שאת התמונה הזאת אעלה לאתר, ואולי אפילו אשלח לעורכי הבלוג שלו הודעה קטנה על כך, בצירוף של קישור לתמונה המדוברת.

תהליך הקונוטציה הצילומית

"הדימוי אינו המציאות, אבל הוא לפחות האנלוגון המושלם שלה, והשלמות האנלוגית היא בדיוק זאת, שמגדירה על-פי השכל הישר את התצלום. כך נוצר המעמד המיוחד של הדימוי הצילומי: זהו מסר ללא קוד". כך הגדיר בארת את הצילום כפי שהוא בצורתו הדנוטטיבית, כאשר על מסר דנוטטיבי זה, שהגדיר בספרו "מחשבות על הצילום" כ"כך זה היה", כממשי, מונח המסר הקונוטטיבי, שהוא האופן שבו החברה תופסת אותו (מעניין בהקשר זה, בו אנחנו מתייחסים לדימוי מתוך אתר אינטרנט, להבחין בקשר המילולי שבין הקוד האנלוגי אליו מתייחס בארת, שמשמעותו טבעו הלשוני של הדימוי, לקוד כשפה תכנותית).

נחזור אפוא לתצלום. בתיאורו ציינתי קודם לכן מספר פרטים. ראשית, התינוק. המסר הקונוטטיבי הראשוני יהיה שמדובר בתינוק זכר, שהלוא השמיכה תכלכלה, צבע המזוהה בד"כ עם זכרים. אולם מאחר ואני מכירה את התינוקת הזאת היטב, שהרי מדובר בביתי, אני יודעת שמדובר בתינוקת ולא בתינוק. הכיתוב באתר -"Baby Yuli" אינו מפורט מגדרית, ואני מניחה שרוב הצופים (המערביים) שיביטו בתמונה זו יניחו אינטואיטיבית שמדובר בתינוק זכר. באופן כללי יותר, ניתן לשער שהרושם שמתקבל מהתבוננות בתמונה הוא של סצנה משפחתית-פרטית מאושרת; אם ותינוק בן יומו, מצולמים כפי הנראה ע"י האבא. האומנם?

במבט נוסף, "קריאת מיתולוגית" תבחין במסרים נוספים. לדוגמא, מיתוג בית החולים הבולט כל כך בתמונה זאת. השמיכה המודפסת, החלוק, וחולצת התינוקת, כולם באופן ברור ובולט רכושו של בית החולים. כמו מדים, הם מסמנים שייכות למוסד או לקהילה מסוימת. כפועל יוצא, הדבר משליך ישירות גם על מי שמשתמש בהם. אני והבת שלי יכולות להיתפס אולי גם כרכוש שיש עליו בעלות, תחושה המתגברת לאור העובדה ששתינו כבולות לכאורה בתוך מדים אלו, ידיה של יולי קשורות בשרוולי חולצתה, וידי חבויות בתוך שמיכת בית החולים. כאן למעשה נוצר מצב מכופל של בעלות מדומה, זו שבתוך התצלום, וזו הנוצרת מתוך היות התצלום חלק מעמוד הבלוג של פליקר, המצהיר גם הוא על בעלות בכותרת: "עשינו תינוק", כאשר ב"עשינו" הכוונה לאתר הפליקר, שמיתוגו הבולט מתנוסס בצידו השמאלי העליון של העמוד. גם במעבר לעמוד המשתמש הפרטי שלי, נשארת במובן מסוים אותה שייכות מוסדית, יש לי שם משתמש (זהו לצורך העניין המספר הסידורי שלי) אני חלק מקהילת המשתמשים באתר, והתמונות הפרטיות שלי נמצאות כעת בשטחו. בפרק "הבנייה חברתית וגניאולוגיה אתנית" כותב אנתוני סמית על מסורות מומצאות של האומה ש"הן קונסטרוקציות חברתיות פוליטיות שנצרפו ואפילו פוברקו בידי מהנדסי תרבות, המעצבים במיוחד סמלים, מיתולוגיות, טקסים ונרטיבים היסטוריים, שתכליתם לענות על צרכים המוניים מודרניים". באופן מסוים ניתן לטעון שגם פליקר, באופן בו הוא מאופיין כאתר קהילה חברתית, יוצר מסורת מומצאת שכזו, וציון לידתה של התינוקת יולי, הוא לצורך העניין חג קטן באומת פליקר.

הטקסט והדימוי

בארת התייחס לטקסט המלווה את הדימוי כמסר טפיל, כהיפוך היסטורי חשוב שבו "הדימוי אינו מאייר יותר את המילים, אלו הן המילים שמבחינה מבנית נטפלות לדימוי..." האתר פליקר מבוסס בהגדרתו סביב הדימויים, שלהם מעמד על, כאשר למילים תפקיד מלווה, העוזר למיין ולהפנות אל הדימויים עצמם, אולם בעשותן זאת הן לעיתים, כפי שבארת מאבחן, מייצרות "מסומן חדש לגמרי, המוקרן בדיעבד על הדימוי, עד כדי כך שהוא נראה דנוטטיבי". וכך הטקסט שמתחת לתמונה של יולי, הופך את הרגע האישי והפרטי, לרגע ניצחון מסחרי, מקרה ספקטקולארי, שבו אתר אינטרנט "עשה תינוק".

כאן שוב יש לציין שאת רב הטקסטים באתר פליקר, כותבים בדרך כלל המשתמשים עצמם, ואכן, בעמוד שלי מתחת לתמונה קיבלתי מספר תגובות מחברי לאתר, "אנשי הקשר שלי", שאושרו על ידי או ההפך, אבל גם ממשתמשי פליקר אחרים, שקראו אודותיי בבלוג ו"קפצו" לעמוד שלי כדי לאחל לי מזל טוב באופן אישי. באופן מכליל ניתן לאבחן שהטקסטים המלווים בדרך כלל דימויים באתר אינם בהכרח מבקשים "לאייר" את הדימוי, או להעניק לו פרשנות כלשהי. אלה טקסטים בעלי אופי חברתי לרוב, הנעים בין פרגון לאווירת דו שיח קליל.

הסטודיום והפונקטום

עד כה התבוננו בקונוטציות שהצילום של התינוקת יולי עשוי היה לעורר. בספרו "מחשבות על הצילום" הגדיר בארת אופן כזה של התבוננות כ"סטודיום", מעין "השקעת רגש כללית, שהיא אמנם נלהבת אבל בלא חריפות מיוחדת". לעומת הסטודיום, הוא מבחין ביסוד נוסף, הפונקטום, המצוי בתצלום. יסוד זה "ינפץ (או ינקוב) את הסטודיום...לא אני הוא המבקש למצוא אלא יסוד זה עצמו הוא העולה מן התמונה...מזנק ממנה כחץ מקשת ונוקב אותי" בארת מתאר זאת כפרט מסוים, מקרי, שבמידה והוא קיים, הוא מושך את תשומת ליבו של המתבונן בצילום, ומעניק לצילום ערך מרומם יותר.

כאשר אני מתבוננת היום בתמונה שלי ושל ביתי יולי, הפונקטום "הדוקר אותי" הוא אותו קרע קטן בשמיכה התכלכלה שיולי עטופה בו, קרע של בלאי מן הסתם, אבל אני מבקשת לראות בו אפשרות לקרע של הסטודיום שאני עצמי ניסחתי בקריאת התצלום מבית החולים. אני מבקשת להתנער מהראייה הפרשנית של מדי בית החולים כמדי אסירים, ומהרמיזה שהאתר פליקר הוא לא יותר ממלכודת מסחרית.

אולי דרך הקרע הקטן בשמיכה אני מבקשת לראות מציאות שבה, למרות כבלי החברה המודרנית, מבוססת המוסדות, אני בכל זאת חופשייה. שהרי את הבחירה ללדת בבית החולים הזה עשיתי אני, את הכותונת הממותגת והכעורה נהניתי ללבוש, היא הייתה רכה ונעימה ולא היה אכפת לי אם תתלכלך, והחולצה "הכובלת" של יולי בסך הכול הגנה על פניה העדינות מפני ציפורניה. את הצילום כאמור, צילמתי בעצמי, ושלחתי ביוזמתי לעורכי פליקר כדי לחלוק עמם רגע משמח שמבחינתי קרה לא מעט בזכות האתר המצוין שלהם. שהרי את בן זוגי הכרתי דרך פליקר, כמו גם לא מעט זוגות חברים נוספים שגם להם כבר נולדו ילדים, ובאתר אני יכולה לראות את התמונות שלנו מכל מקום בעולם שיש בו חיבור לאינטרנט. יותר מכך, לתמונה קראתי "פליקרינג עם יולי" ובכך עשיתי אני שימוש מנכס בשם האתר בכדי לתאר במילה אחת שתי פעולות שאני נהנית לעשות. לצלם ולשתף.

נכתב במסגרת לימודי לתואר שני בחינוך לאמנות ב"מדרשה"-בית ברל.

ביבליוגרפיה

Rose, Gillian. (2001). "researching visual materials" Visual Methodologies. Sage, London

בארת, רולאן. 1961)). "המסר הצילומי". תרגום: יער חבר. המדרשה (5) עמ' 21-33

בארת, רולאן (1980). מחשבות על הצילום. כתר. ירושלים.

סמית, אנתוני (2002).  "הבניה חברתית וגניאולוגיה אתנית" בתוך: האומה בהיסטוריה.